רופאים , חשבתי להוסיף עוד משהו , אבל ממש אין צורך
יכולתי לכתוב על הרופאים המדהימים שפגשתי בדרך , זה יהיה מאוד קצר ולא משקף
אני חוסכת לפוסט אחר את הרופאים של הגילוי:
זאת שאכלה לי תפוח מול העיניים , צרחה על הילדים שלה בטלפון ואמרה לי תוך כדי יריקה , בטוח את נשאית , תלמדי להתמודד עם זה , אלו החיים.
זה שהסתכל עלי במבט מזלזל דקה אחרי האבחון , ואמר מה את בוכה? הסקאד כבר נפל , את לא אדם יציב.
ואת זאת, עם שם עולמי, שהתעקשה על צורת טיפול אחרת מהאונקולוגית למרות שהיא כירורגית, יצאה מהחדר לדבר עלי עם האונקולוגית , חזרה ושיקרה שהרופאה שלי מסכימה איתה.
וזה באמת רק אלו שעולים לי עכשיו , לפוסט אחר מפורט וכואב.
ביום של אחרי הסיפור הוא אחר …
לאף אחד אין דעה
אף אחד לא יודע כלום
אף אחד לא שואל
אני סוג של אדם עם ים תופעות רפואיות , שכל הפידבק שאני מקבלת הוא, "תגידי תודה שאת בחיים יש לך עוד תלונות?!"
לא היה רופא/ת משפחה אחד ששאלו אותי לשלומי
לא היה גניקולוג/ת אחד שהציע איך לטפל בתופעות גיל המעבר
אף אחד לא סיפר לי שאני עוברת את גיל המעבר בגיל 38 , אף אחד לא הסביר לי מה זה אומר לטווח הקצר ולטווח הארוך.
מצאתי את עצמי מחפשת תשובות , זה נע בין רופאים לבין קטטה עם הביטוח בריאות לאשר את הרופאים
זה נע בין אלו שהיו בטוחים מה אני צריכה לעשות ( ולא ידעו כלום) לאלו ששלחו אותי חזרה, לעצמי לקחת החלטה לבד עם עצמי.
אז מלבד תופעות הלוואי , חרדה, התמודדות עם הגוף שהשתנה, קיבלתי גם יכולת חדשה, שקיפות , אני יכולה ללכת לי בעולם רואה ואינה נראית, יותר נכון מרגישה ואינה נשמעת או מורגשת.
מתי יתחילו ללמד רופאי משפחה , גם לשאול לשלום המטופל, מתי ילמדו אותם להתמודד עם תופעות מורכבות יותר משפעת
מתי המערכת תבין שכלום לא נגמר ביום שנגמרים הטיפולים , זה רק מתחיל
*כמובן שזאת החוויה שלי ויש רופאים שואלים ויודעים , אני וחברותי פשוט לא פגשנו אותם
Hebrew 
English