בסוף, הקמתי עמותה

זאת פעם ראשונה שאני כותבת הכל, חששתי מהחשיפה, ואפילו מלראות את המילים מספרות את הפחד, ההצלחה ואולי אפילו להשתמש במילה ריפוי (טפו , חמסה )

יש כל כך הרבה רגעים במסע הארוך שלי , קשה לי להחליט עם מה להתחיל, אבל החלטתי להתחיל לא בהתחלה , דווקא ברגע שנגמרו הטיפולים , בפעם הראשונה, כן היו פעמיים וזהו זה נגמר,

 עברתי טיפולים קשים , כימותרפיה, טיפול ביולוגי, טיפול הורמונלי, הקרנות , 2 ניתוחים , ורוב הזמן הייתי ממש בסדר, הייתי בשליטה, ניהלתי לעצמי את הטיפול , קיבלתי החלטות , קיבלתי הבנה, הייתה לי סביבה תומכת וגם כזאת שלא הצליחה לתמוך ונפרדנו עם איחולים להרבה טוב.

ואז זה נגמר לא רק הטיפולים גם התעניינות , גם האמפטיה , גם התמיכה הכל , בבת אחת , הייתי לבד , למרות שלא הייתי לרגע לבד , אבל הייתי לבד, אני , עצמי , הפחדים , המחשבות , לאן הולכים ועד מתי ימשך כל הדבר הזה שקוראים לו חיים ,  אז הפסקתי לישון , לא תיארתי לעצמי שאפשר כמעט לא לישון  והדמעות, ללא ספק הם היו בעלי הבית והחליטו להן מתי הן שוטפות הכל, זה היה בלתי אפשרי לעצירה , ברחוב, ברכב, ככה סתם בפגישה , בוכה, לבד.

יום בהיר אחד התחילו לקפוץ לי שרירים שונים בגוף , הייתי בטוחה שאני והמזל שלי חליתי בעוד איזה "מתנה" הרופא אמר שזאת חרדה, קלונקס חודש, לא עזר, גם פחדתי מהתמכרות כי זה באמת יהיה סוג של שיא עבורי להיות גם עם סרטן וגם מכורה.

לדעתי אחרי חודש הבנתי שאני פשוט לבד, אף אחד לא מבין מה קורה לי , יותר מזה, אף אחד לא באמת רוצה לשמוע איך באמת אני מרגישה , הבנתי שאף רופא לא לגמרי מבין ויכול לענות על כל השאלות שלי  ולמדתי לפרש את המבט שלהם "תגידי תודה שאת חיה גברת" , לבשתי חיוך , לקחתי נשימה, שמתי ג'ל חזק על השיער המוזר שהתחיל לגדול לי,  התחלתי תהליך ארוך של החלמה עם הרבה רגעים של בדידות , הרבה שאלות מעט מידי תשובות , לא ברור איך הדבר הזה פגש אותי, אני רק בת 38 ילדה , לא ברור בכלל