קודם כל לפני הכל

שנים רבות , מה שהנחה אותי זה, לבחור במטפלים שהם קודם כל מקצועיים , כמעט ולא לחשוב על המרכיב האנושי ובמקרה הרע לנסות להקטין "כי היא/הוא סופר מקצועיים כי מה באמת חשוב ? זה הרי לא חבר/ה העיקר שיודעים מה לעשות.

איך שהוא התפיסה הזאת גרמה לכך שבאמת הצלחתי לפגוש סיטואציות חריגות במיוחד שהיו רגעים שאמרתי לעצמי , בטוח בטוח מישהו פה צוחק עלי או מקליט אותי לאיזה מתיחה.

החברות שלי חיכו בשקיקה לסיפורים ומצאנו את עצמנו צוחקות וזה היה מנחם וגם מנרמל.

אבל יחד עם ההתבגרות שלי ועם היכולת לחדד מה עושה לי טוב , מי האנשים שאני רוצה סביבי וכמה זה חשוב לא לוותר דווקא על המרכיב האנושי , אני אומרת קודם כל המרכיב היקר מפז הזה , קודם כל לפני הכל!

יצא כך שעוד לפני שהייתי מחווטת, בחרתי לי אונקולוגית שנתנה לי חיבוק חם בכל פעם שנפגשנו, שאפשרה לי את הטלפון הפרטי שלה למקרים שהחרדה מטורפת ורק הודעה שלה שזה נורמלי מרגיעה, אמרה לי בלי הפסקה, הכל יהיה מאחוריך את בריאה, איזה מילים מחזקות, נראה כל כך פשוט רק להגיד אותם. מבחינתי זה היה קרש הצלה בימים רבים שהחרדה הייתה כל כך משמעותית ואפלה שלא הצלחתי לראות מעבר לה.

הכירורג שלפני הניתוח הניח עלי יד ועיניים טובות ואמר לי שהוא דואג לי כאלו הייתי הבת שלו, לא יודעת מה קרה אחרי שנרדמתי אבל אני נרדמתי עם התחושה של היד שלו על המצח ועם המילים שלו בלב.

האחות, שהייתה מאירת עיניים בכל פעם שראיתי אותה, הכירה את כל המשפחה וידעה להגיד לי "זה לא יום טוב להיות לבד, תתקשרי אליו" הבינה את העיניים הקרועות מפחד שלי, את הדמעות שניסיתי להסתיר. שחיפשה לי את הוריד הנעלם (כי כמה אפשר לבקש מצד שמאל של הגוף שלי), עם מבט חומל , "אני יודעת ,זה כואב" היא אמרה שוב ושוב ולרגע לא הרגשתי סתם שקופה, היא אמרה סליחה , שלא הצליחה וראיתי את השמחה שזה הצליח מיד.

הפיזיותרפיסטית שידעה שזה מעבר לטווח תנועה והעניקה מגע, שיחה וכלים ליום יום.

והיו עוד ידיים עוטפות , ולבבות פתוחים כאלה שריבוי המקרים , שהתשישות , לא גרמה לכהות.

כאלה שראו אותי מעבר למספר תעודת הזהות, סיפור המקרה , הארנק שלי ….

חשוב לאזן , חשוב לספר הלוואי והם יהיו רבים , הלוואי שהחברות שלי יחשפו לאלו שהדרך למדוד איכות תהיה קודם כל פני הכל באנושיות